www.pshitatregel.co.il                                     ברוכים הבאים לאתר פשיטת רגל, אנחנו כאן כדי לעזור!

פשיטת רגל

תשלומים עיתיים בפשיטת רגל

הליך פשיטת הרגל הינו הליך משפטי בו מוכר חייב כמי שאינו יכול עוד לשלם חובותיו לנושים. תחילת ההליך בבקשה המוגשת על ידי החייב או על ידי הנושים. לאחר הגשת הבקשה, בית המשפט קובע האם יש לתת צו כינוס לנכסי החייב. עם קבלת צו הכינוס, נכסי החייב עוברים לכונס נכסים. בהמשך, הנכסים מועברים לנאמן אשר מנהל את קופת פשיטת הרגל ומכניס אליה את כספים המתקבלים בתמורה למכירת נכסי החייב.

מקופה זו, נפרעים בסופו של דבר נושי החייב. במסגרת מתן צו הכינוס, בית המשפט רשאי גם להוציא צו עיכוב הליכים כנגד החייב. כמו כן, פעמים רבות בית המשפט קובע גם צו תשלומים עתיים אשר מוטל על החייב לשאת בו. חשוב לדעת כי ההתנהלות בעניין צו התשלומים הנ"ל יכולה להיות בעלת משקל בעת שקילת מתן הפטר לחייב בהמשך. לדוגמא, אי עמידה בצו התשלומים עלולה לעמוד לחייב לרועץ והיא מהווה שיקול לדחיית בקשתו להפטר.

קביעתם של התשלומים העיתיים ושיעורם מתבססת על סעיף 111 לפקודת פשיטת הרגל. סעיף זה נמצא תחת הפרק הנוגע ל"מימוש נכסים" בפקודה. מדובר אפוא באחת הדרכים לממש את נכסיו של החייב אשר מגיעים לידיו לאחר צו הכינוס מהכנסותיו. לצו תשלומים זה ישנה מטרה כפולה. מצד אחד, הוא מקל על הנאמן באופן כזה שהוא מאיין את הצורך לחקור את החייב באשר למצבו הפיננסי, שוב ושוב. מבחינת החייב, הצו מגן על זכותו הבסיסית לתנאי מחייה מינמאליים. לאחר שניתן צו לתשלומים עיתיים, כל הכנסה נוספת אשר מתווספת לטובת החייב באופן סדיר, נכנסת למסת הנכסים אשר נמצאים בידיו של הנאמן, ומופרש ממנה סכום למחייתו של החייב. סעיף 111(ג) לפקודה אף קובע כי הנאמן יכול להורות למי שמשלם כספים לחייב, להעביר את הסכומים ישירות לידיו.

הוראה זו זכתה לפרשנות רבה בפסיקות בערכאות המשפטיות השונות. בית המשפט העליון התייחס לכך באופן הבא - "המטרה העיקרית אשר יושבת בבסיסו של סעיף 111 לפקודת פשיטת הרגל הינה להעמיד לרשות הנושים את כל פוטנציאל הפירעון שיש לפושט הרגל (דהיינו, כל משאביו מעבר לצורכי מחייתו). המטרה הנוספת אשר מקופלת בהוראה זו הינה למנוע מהחייב להפוך ל'עבד של נושיו'. דהיינו, מצד אחד מובטחים צורכי המינימום של החייב, מאידך ניתן לו תמריץ להשתקם ולשוב למעגל ההתשכרות".

שיקולים בקביעת צו התשלומים

באופן כללי, שיקולי קביעת שיעור התשלומים העיתיים נשענים על שני יסודות: הכנסות החייב והוצאות החייב. בית המשפט נדרש אפוא לאזן בין שני יסודות אלה. כל הליך פשיטת הרגל מושתת על ההכרה בכך שאדם אינו יכול לשלם את מה שאין לו. דהיינו, החייב אינו מסוגל לעמוד בתשלום חובותיו לנושים. על כן, על מנת שיוכל לשלם תשלומים עתיים, נדרשת הכנסה כלשהיא של החייב.

כיצד נבחנות הכנסות החייב?

  • בדיקת שכרו של החייב, האם הוא עובד ומהו כושר ההשתכרות שלו. קביעות אלה מבוססות ומושפעות על מקצוע החייב, גילו, השכלתו ומצבו הבריאותי. במידה ורמת הכנסת החייב אינה תואמת את כושר השתכרותו, יתכן כי הוא יתבקש למצוא מקורות הכנסה נוספים או חלופיים אשר יניבו הכנסה התואמת את כושר השתכרותו.
  • בדיקת הכנסות ממקורות אחרים – שכר דירה, דיבידנדים כתוצאה מבעלות מניות בתאגיד, סיוע מגופים שונים, גמלות, קצבאות וכיוצא בזה.
  • בדיקת הכנסות (שכר ומקורות אחרים כאמור) בן/ת זוג החייב וכן בדיקת הכנסותיהם של בני ביתו.
  • הכנסת החייב כיום ובעבר – בשלושת החודשים טרם הגשת בקשת פשיטת הרגל וכן בשנה האחרונה.

בנוסף, הדין מכיר בזכותו של אדם לתנאי קיום מינימאליים. מדובר בזכות שהוכרה כזכות חוקתית כחלק מהזכות לכבוד המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לפיכך, חייב אינו נדרש לשלם את כל הכנסותיו כתשלום עתי וחישוב שיעור התשלום העתי מתחשב גם בהוצאות החייב הנדרשות לתנאי קיום מינימאליים של החייב ובני משפחתו.

תפיסה זו באה לידי ביטוי בפקודת פשיטת הרגל. סעיף 111 לפקודה קובע כי בית המשפט רשאי לקבוע תשלומים עתיים על פושט רגל במועדים ובתנאים שיקבע וכן קובע החוק כי בית המשפט רשאי להקציב לפושט הרגל סכומים למחייתו ולמחיית התלויים בו מתוך ההכנסות להן הוא זכאי, כל עוד שהסכומים שייוותרו בידי פושט הרגל לא יפחתו מהסכום הפטור מעיקול ומתפיסה לפי חוק הגנת השכר.

מדובר במגבלות המצויות בסעיף 8 לחוק הגנת השכר, הקובעות הגבלות בנוגע לעיקול, הגבלה או שיעבוד של שכר. בנוסף, פקודת פשיטת הרגל מאפשרת לבית המשפט לאשר לשלם לפושט הרגל סכומים נוספים מתוך הכספים המגיעים לנאמן, כפי שייראה לו צודק וזאת לבקשת פושט הרגל או הנאמן. הקצבת הסכומים למחייה המתוארת לעיל נשענת על הוצאות פושט הרגל. לא מדובר בכל הוצאה שהיא, אלא בהוצאות בסיסיות. מצפים מפושט רגל שינהל אורח חיים בהתאם למצבו כפושט רגל. כך, מנוי לתיאטרון לא ייחשב כהוצאה בה יתחשב בית המשפט בקביעת שיעור התשלום העתי.

אילו הוצאות נכנסות לשיקולי בית המשפט בקביעת התשלום העתי?

ההוצאות אשר יילקחו בחשבון לעניין קביעת התשלומים העתיים הן הוצאות בסיסיות המאפשרות תנאי קיום מינימאליים לחייב ובני משפחתו. כל הוצאה מעבר לכך לא תילקח בחשבון לצורך חישוב שיעור התשלומים העתיים. ההוצאות העיקריות אשר נלקחות בחשבון לצורך חישוב התשלום הן:
 
  1. הוצאות מחיה שוטפות – מוצרי מחיה בסיסיים: מזון, מים, לבוש (בסיסי כמובן), נסיעות.
  2. הוצאות מגורים – ברמה סבירה בהתחשב מצב פשיטת הרגל (לא דמי שכירות של פנטהאוז בשדרות רוטשילד).
  3. חשבונות (חשמל, מים, גז, טלפון, חבילת בסיס של כבלים).
  4. הוצאות בני המשפחה – הוצאות הקשורות לחינוך ולבריאות בני משפחתו של החייב. הוצאות מיוחדות – הוצאות המיוחדות לחייב עקב מצב בריאותי או משפחתי (תשלום מזונות למשל), או עקב עבודתו.
נטל ההוכחה לעניין ההוצאות רובץ על החייב. האחרון נדרש להמציא מסמכים המוכיחים את הוצאותיו על מנת שחישוב שיעור התשלומים העתיים ייקח בחשבון את אותן הוצאות.

לסיכום,

המשפט מאזן באופן יפה את זכות הנושים להיפרע מהחייב יחד עם זכות החייב ובני משפחתו לתנאי קיום מינימאליים. קביעת התשלומים העתיים מתחשבת במצבו של החייב, בהכנסותיו וכן בהוצאות הבסיסיות הנדרשות לו ולבני משפחתו לקיום בסיסי ולתנאי מחיה בסיסיים. המשפט אינו מעוניין בכך שפושטי רגל ובני משפחותיהם יוותרו חסרי קורת גג וללא פת לחם ולכן הדין מבטיח כי לחייב יוותר סכום כסף מסוים, על אף חובותיו, כדי לקיים תנאים מינימאליים אלו.